שנה טובה

אחרי תקופה של שלושה חודשים בלי להצליח לכתוב מילה, כל החומות נפלו לי היום.

יום שלישי לשנת תשע"ט.

היום האנושות הוכיחה לי, הוכיחה שטעיתי. שלא הערכתי נכון, שאני לא יודעת הכל כמו שחשבתי.

היום נפתח מבצע התרמה למיכאל כהנא, אח של חברה שלי. מיכאל הוא ילד מקסים בן 11 שזקוק להשתלת לב בדחיפות. הוא נמצא במקום הראשון ברשימת הממתינים ובמשך חמישה חודשים לא נמצא לו תורם מתאים.

כשקראתי את הסיפור לראשונה לפני פחות מחודש הצטמררתי. כאב לי הלב על המלאך הקטן שנכנס למצב כל כך נוראי, כאב לי על המשפחה והחברים, פשוט כאב לי נורא. וקפאתי.

אחרי כמה ימים קראתי שהמשפחה החליטה לנסות את מזלה ולחפש תורם בארה"ב. פתאום הייתה לי קצת תקווה. אבל עדיין הייתי מאוד עצובה. איך ילד בן 11 אמור להתמודד עם מצב כזה? איך כל אדם באשר הוא יכול להתמודד עם זה? זה בלתי נתפס. איזה כלים היו לי כילדה בת 11? מה כבר ידעתי על מוות בגיל הזה? אני לא זוכרת, אני רק בטוחה שזה היה מעט מאוד. והייתי תמימה מאוד. הרבה יותר ממיכאל.

אחרי שהחלטתי שאעשה כל מה שאני יכולה בשביל לעזור הנחתי את זה בצד ונתתי לחיים להמשיך עד שיגיע ה-12/9. והחיים המשיכו, והתחילה לה שנה חדשה.

והיום, ה-12/9, קמתי בבוקר וראיתי בכל סטורי אפשרי שהמבצע התחיל, יש קישור לדף ההתרמה.

נכנסתי לקישור ב-12 בצהריים ונדהמתי.

מבצע ההתרמה התחיל באותו יום וכבר גויס סכום נכבד, משהו כמו 30% מהמטרה (700,000 ש"ח). נהייתה לי צמרמורת בכל הגוף. הייתה בדף רשימת תורמים שהתעדכנה ללא הפסקה. בכל דקה נוספו אליה 2-3 אנשים. זה היה פשוט לא הגיוני. לא האמנתי למראה עיניי.

כמובן שישר שתפתי את הקישור בסטורי, בפיד, בקבוצות וואטסאפ ובכל מקום שהצלחתי לחשוב עליו. רק שנצליח להציל את מיכאל.

לאורך היום הסתכלתי בסטורי ופעם ראשונה שהדבר הזה הצליח לרגש אותי. כל החברים שלי, כל השכבה הבוגרת שלי בצופים, החברים מהתיכון - כולם פרסמו את הקישור. מנסים לדרבן את החברים שלהם, אלה שלא מכירים את מיכאל, לתרום ולשתף על מנת שנגיע לכמה שיותר אנשים.

מידי פעם גם חזרתי לעמוד ההתרמה. לבדוק כמה אחוז מהסכום כבר גויס. הכניסה לעמוד תמיד הייתה מלווה בעור ברווז וצמרמורות. הצפייה ברשימת התורמים, השמות המוכרים, הסכומים המגוונים, הכל גרם לי להרגיש כחלק ממשהו גדול, חלק מאיזה משפחה ענקית ודואגת. משפחת הישראליות.

בשעה 15:00 כבר גויס 80% מהסכום.

אנשים שלא מכירים את מיכאל תרמו. אנשים הגיעו לחמ"ל לעזור למשפחה. אנשים השתמשו במיטב כוחותיהם ברשתות החברתיות בשביל להגיע לעוד ועוד אנשים, למפורסמים, לכל מי שיכול לעזור. אנשים תרמו מהקצה השני של העולם. אנשים פתחו את הכיס ואת הלב שלהם לילד שהם לא מכירים. אנשים יצאו מגדרם כדי לעזור.

בשעה 19:00 גויס הסכום במלואו.

תוך פחות מ-24 שעות.

מי שמכיר אותי יודע שאני אדם ביקורתי. גם אני מקללת אנשים בכביש. גם אני אומרת שישראלים הם ברוטליים וחוצפנים. גם אני מתעצבנת על אגואיזם. גם אני נכנעת לדעות קדומות ושופטת אנשים לחומרה.

אבל היום. ביום השלישי לשנה החדשה, היום הבנתי כמה טעיתי.

היום הבנתי שישראלים, חוץ מזה שהם דוחפים בתורים וצופרים ברמזור, גם יודעים לאהוב ללא תנאים. ויודעים לפתוח את הלב שלהם ולהירתם ב-100% עבור אדם שזקוק להם. היום הבנתי כמה העם שלנו הוא חם, כמה טוב לב יש בו. כמה טוהר. היום באמת ובתמים התרגשתי מאנשים, והיום הבנתי, יותר מבכל פעולה בצופים ובכל טיול בש"ש, שאין לי ארץ אחרת. ולא בגלל האדמה, אלא בגלל האנשים. כי אין שום מקום בעולם שאני ארגיש בו בית כמו שאני מרגישה כאן. ועכשיו אני יודעת בביטחון שאם אי פעם משהו כזה יקרה לי, מעבר לפחד שאני בטח ארגיש, אני אדע שאני לא בזה לבד. וזאת ההרגשה הכי טובה בעולם.

קל להאמין שיש מלאכים בשמיים, שהם חזקים והם בני אלמוות והם שומרים עלינו בכל מצב, אבל אני חושבת שהיום יש לנו סיבה טובה להאמין שיש מלאכים גם בינינו.

אז כמובן שאני לא שמחה ממה שקרה למיכאל. זה עדיין נורא בעיניי. אבל אם נתבונן בצד החיובי, נראה שגם במה שנראה כמו החושך הכי גדול יש טיפת אור. והאור הזה הוא כמות האהבה האין סופית שהמשפחה קיבלה היום. והלמידה של כולנו מזה- לכל מי שמקלל בכבישים ומתלונן על החוצפה הישראלית. תמיד תזכור שביום השלישי לשנת תשע"ט חזיתם בישראלי היפה במלוא הדרו, וזה היה חזק יותר מכל חוויה אחרת.

אז אני רוצה לאחל לכולכם, שתהיה לכם שנה מדהימה. שהשנה תהיה מלאה בנתינה, בריאות, אהבה, צחוק וחוויות בלתי נשכחות. הלוואי שהשנה תיתן לנו הזדמנויות להטיל ספק בדברים רעים שחשבנו, וללמוד שאפשר אחרת. אם היא מתחילה ככה, מי יודע לאן היא עוד יכולה להגיע.

ולמיכאל היקר, אם אתה קורא את זה - אני מאחלת לך רפואה שלמה, הלוואי שבקרוב תוכל לחזור לשחק עם החברים שלך והלוואי שאהבת חינם אינסופית תקיף אותך בכל ימי חייך. אתה הגיבור שלי. שתהיה לך שנה טובה!