על השראה ומעשיות אחרות

במשך כל כך הרבה זמן לא הייתה לי מוזה לכתוב משהו חדש. אני לא יכולה לספר לכם כמה פעמים התחלתי והכל היה נשמע לי חוזר על עצמו וכאילו נכתב כבר.

אין תחושה מתסכלת מזאת, את חושבת שהטוב ביותר כבר מאחורייך ולעולם לא תצליחי להתעלות על מה שכבר יצרת.

אבל מסתבר שצריך לפגוש את הבנאדם הנכון בזמן הנכון בשביל להחזיר את המוזה, בשבילי הבנאדם הנכון היה צ׳. חבר מארץ רחוקה, מהצד השני של העולם אם נדייק.

צ׳ הוא אחד האנשים הכי מיוחדים שיצא לי לפגוש.

כשנפגשנו לראשונה הוא כבר הכיר אותי. הוא הכיר את הבלוג כלומר. ובניגוד לתגובה הרגילה (והמנומסת), הוא רק אמר ״כן הבלוג שלך סבבה, אבל אם את רוצה להיות בלוגרית אופנה מצליחה את צריכה משהו שאין לאף אחד״. ישר התגוננתי כמובן - ״מזתומרת? הבלוג שלי מדבר לחיילות, איפה בעולם תמצא עוד בלוג כזה? וחוץ מזה שהכתיבה היא מה שהופך אותו למיוחד״, אבל צ׳ כאמור הוא אדם מיוחד, שלא נבהל מבחורות מיניאטוריות בנות 22 שחושבות שהן יודעות הכל. הוא ישב בסבלנות והסביר לי מה העמדה שלו על אופנה בכלל ועל מעצבי על בפרט.

״לעצב בגד לילדה בת 15 שהגוף שלה הוא כמו מקל של מטאטא זה קל, כל אחד יכול לעשות את זה. אופנאי גדול צריך לעצב בגדים שיחמיאו לכל גזרה״. אז כמו שהבנתם צ׳ הוא לא ילדה בת 15 עם מבנה גוף גבעולי. מסתבר שיש מספר מוגבל של בתי אופנה שהוא באמת מעריך. אם נדייק - ״ארמאני והיפנים״. מותג ספציפי בשם "איזי מיאקי" הוא האהוב עליו, מותג יפני מיוחד שמוכר בגדי יוניסקס מעלפים שאכן מחמיאים לכל גזרה (תסמכו עליי שמדדתי).

והשיחה המשיכה והמשיכה ועברה מאופנה לחיים אישיים וחזרה לאופנה וככה עד אמצע הלילה. ובגדול, מעבר לזה שהשיחה איתו גרמה לכך שייפול לי האסימון לגבי עיצוב אופנה, היא גרמה לי לפתוח את הראש לגבי הרבה מאוד דברים שלפני כן היו ברורים לי מאליו:

1. תחושת התסכול מאידיאל היופי - היא פוגשת אותנו בכל יום וכל הזמן גם בגלל הבגדים שמוצעים לנו. יש את מה שברור לעין - פרסומת באיילון שבה מוצגת דוגמנית שהיא אידיאל היופי בהתגלמותו. אבל יש גם את הלא ברור, מה שמסתתר בתוך הקולבים של זארה. כל הבגדים שאני אומרת עליהם - ״זה לגבוהות״ או ״זה לרזות״ (ומסתבר שאני אומרת את זה די הרבה). זה יכול לגרום לך לחשוב שהבעיה היא בך, אבל צ׳ האיר את עייני- בנות 15 במידה 32 אין הרבה, רובנו אנשים אמיתיים, נשים או גברים. והשאיפה לאידיאל היופי מקיפה אותנו וגורמת לנו להרגיש שאנחנו אף פעם לא מספיקים, גם במודע וגם בתת מודע.

2. שייכות - כמו שהבנתם, צ׳ גר בצד השני של העולם. מה שגרם לי לתהות, לאן הוא מרגיש שייך? ואיך הוא לא מתגעגע לישראל? אז מסתבר ששייכות היא למקום שבו אתה מרגיש בבית וזה לאו דווקא המקום שבו נולדת. אנשים שנולדו במקום שיש בו אנשים שדומים להם ירגישו שייכים ישר מהילדות, אבל יש גם אנשים שירגישו מוזר תמיד ולא יבינו למה. אנשים שתמיד ירגישו שהם בצד קצת, שונים קצת, לא ברורים. האנשים האלה יצטרכו לחפש טוב כדי למצוא את המקום הזה, המקום שאתה מתגעגע אליו כשאתה לא נמצא בו, המקום שכשאתה כן נמצא בו אתה שלם.

3. אהבה אמיתית - הסיפור על האהבה האמיתית של צ׳ הוא המרגש מכולם. מרגש ברמה של לגרום לי להזיל דמעה באמצע שולחן מלא אנשים בארוחת שישי. מסיפורי האגדות האלה, שבהם מהרגע הראשון אתה פשוט יודע, האיש הזה יהיה שלך לכל החיים. והשיחה הזאת גרמה לי להבין שגם אם אני לא ישר אדע שפגשתי את האחד שלי, אני רוצה שני דברים - את היכולת לדבר עליו עם כזאת אהבה בעיניים ולהתרגש בכל פעם שאני אספר את סיפור הפגישה שלנו. ואת הרצון לקיים חתונה קטנה רק עם האנשים הקרובים אליי ביותר, כי מה שבאמת חשוב לי יהיה להתחיל את חיי הנישואים שלי עם האיש הזה, בלי צורך להראות כלום או להוכיח כלום לאף אחד.

4. אופטימיות- מה שהכי חלחל אליי בזמן שהכרתי את צ׳ זה הגישה שלו לחיים. אנחנו נוטים לחשוב שאנשים אופטימיים הם אנשים שהכל טוב בחיים שלהם, ושאין להם דאגות. אז מסתבר שלא. האופטימיות יכולה להביא אלייך דברים חיוביים זה נכון, אבל אתגרים וקשיים במהלך הדרך הם חלק מהחיים ואין מה לעשות. הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם כל אלו היא מי שאנחנו. אנחנו יכולים לשבת ולרחם על עצמנו לנצח, להוציא את העצבים על כל אחד שעובר בדרכנו ולהיות מרירים. או שאנחנו יכולים לבחור שלא. אנחנו יכולים להתמקד במה שאין, ואנחנו יכולים לשמוח על מה שיש. בואו נגיד שלעבור מהבית שלך אל מדינה אחרת זה לא פשוט, וגם אהבה זה ממש לא פשוט, ומשפחה זה גם לא פשוט, אבל צ׳ עשה את הבחירה שלו- הוא בחר לחיות את החיים בדרך שמתאימה לו. במדינה שהוא אוהב ומרגיש בה בבית, עם הזוגיות שלו ועם מספר חברים שהם המשפחה הכי מדהימה שאפשר לבקש. הוא יכל באותה מידה להישאר בישראל מתוך פחד, אבל הוא לא עשה את זה. הוא הבין שהוא לבד ושהוא צריך לדאוג לעצמו, אבל הוא לא נרתע מזה. כי הלבד הוא חלק מהחיים, וככל שנשלים עם זה יותר מהר ככה נלמד על עצמנו יותר, ונקרב את עצמו אל המקום שבו אנחנו יכולים להיות אנחנו. אז החיוך והאופי המיוחד שלו גרמו לו למצוא את המקום הזה. והרוגע, האמונה שהכל יהיה בסדר והיכולת לחיות את הרגע (ולקום ב5 לזריחה) גרמו לו להיות מאושר במקום הזה.

צ׳ לימד אותי הרבה, אדם שלומדים ממנו כל כך הרבה תוך 48 שעות צריך להיות מאוד מיוחד.

וזאת בדיוק השראה - היכולת לפתוח את הראש ולהקשיב, וללמוד, ולקחת מאדם אחד משהו שישאר איתך לנצח. אנחנו יכולים להאמין כל החיים שאנחנו יודעים הכל, אנחנו יכולים להירתע כשמישהו חולק עלינו, אבל כולנו בני אדם ובסוף - כולנו יצורים לומדים. ולכן, בואו נקבל באהבה גם את מי ששונה מאיתנו, לכו תדעו מאיפה תגיע ההשראה שלכם.

וכדי לתת השראה לסביבה שלך אני חושבת שצריך להיות אדם אמיץ, שהולך בדרך המיוחדת שלו בביטחון ולא מפחד להיות שונה.

אז צ' יקירי, תדע שעוררת בי השראה לכתוב את הקטע הזה, וגם לחיות את החיים שלי קצת אחרת.

אוהבת ומחכה לביקור הבא שלך