כולנו עבדים

נתחיל מהסוף - פסח שמח לכולם!

לא יכולתי להישאר אדישה לפסח, אחד החגים שאני הכי אוהבת בעולם, וכמובן שהייתי חייבת לכתוב פוסט. למרות שכל הבית תחת אש (אנחנו מארחים את ליל הסדר הערב) עם לחץ של ניקיונות וסדר ובישולים, אני יושבת כאן באמצע התופת וכותבת לכם. אני מקווה שאתם מעריכים את זה.

ברשותכם, אתחיל בחלק הקליל

עשר המכות (הגרסה שלי, כן?)

1. טייצים - טייץ זה לא מכנס, סבבה? לא לגיטימי להסתובב איתו מחוץ לכותלי חדר הכושר שלכם. תודה מראש.

2. קרוקס - פשוט לא.

3. טבע נאות / שורש - נכון, יש לזה וייב קיבוצניקי חמוד וחינני. אז תלכו ככה ברפת.

4. סנדלים עם גרביים - יש צורך להסביר?

5. גרביונים צבעוניים - כי עברנו מזמן את שנות ה-90'

6. השילוב בין חום לכחול - זה לא עובד, זה לא יעבוד וזה מעולם לא עבד.

7. איפור מוגזם בעיניים ובשפתיים ביחד - אלא אם כן התחפשתן לדראג קווין אין שום סיבה שתסתובבו עם אודם אדום ועיניים מעושנות.

8. אותו צבע בחולצה ובנעליים - גם, פשוט אל תעשו את זה.

9. אומברה / שיער צבעוני - אני אסתייג פה, פעם זה היה יפה (רק כשעשו את זה טוב, כן?), עכשיו זה פשוט מאוס. אז בבקשה די (בליאז' מותר)

10. מכנס 3/4 - כי גם על בר רפאלי זה לא יהיה יפה ואני בכלל לא צוחקת.

ועכשיו, כשהבנו מה מותר ומה אסור (באמת אסור. באמת באמת אסור) אפשר לחזור רגע לתחילת ההגדה האהובה עלינו

"עבדים היינו לפרעה במצרים"

כל ילד בגן כבר יודע איך זה הולך- בני ישראל היו עבדים של איזה בחור, פרעה קראו לו, אי שם במצרים. ואז בא גיבור הסיפור, תותח על כזה, משה שמו - ששלח אותו מי אם לא הקב"ה בכבודו ובעצמו.

משה הגבר ניסה לשחרר את כל החבר'ה שלו מפרעה המניאק, בהתחלה זה לא כזה עבד ואז הוא ביקש קצת עזרה ומפה לשם הטילו על מצרים 10 מכות (עליהן כבר קצת דיברנו) ואז (הפלא ופלא) פרעה נכנע ושחרר אותם.

אחרי פחות מ-10 דקות פרעה חטף סיבוב והתחיל לרדוף אחריהם, מה שנגמר בזה שהוא וכל האנשים שלו טבעו בים. החבר'ה הטובים לעומת זאת המשיכו ללכת עוד איזה 40 שנה ואז הגיעו לכאן. ארץ ישראל.

טירוף. סוף טוב הכל טוב.

האמנם?

זהו? יצאנו מעבדות לחירות? ככה זה נגמר?

אני לא חושבת ככה. אני חושבת שאפשר להחליף את המילה "פרעה" ואת המילה "מצרים" ולהחזיר את המשפט הזה לזמן הווה. כי אנחנו עבדים. עדיין.

1. אנחנו עבדים לאידיאל היופי - ומתוך כך, למרדף הבלתי פוסק אחריו. המנויים לחדרי הכושר, הדיאטות, התסכול שבא בעקבות כל זה, ההרגשה שאנחנו אף פעם לא מספיק יפים.

2. אנחנו עבדים לטכנולוגיה - אנחנו עבדים לסמארטפון שמחובר ליד שלנו ברוב שעות היום. עבדים למחשב שאנחנו יושבים מולו בכל שעות העבודה. לטלויזייה או מסך הקולנוע שמשמשים אותנו "לכבות את המוח" בשעות הערב או בשבתות. כל המסכים האלה, שעולים לנו הון תועפות, מסיחים את דעתנו מכל מה שקורה בסביבה שלנו. ובסופו של דבר גורמים לנו להתרגל למהירות, למיידיות, הכל "כאן ועכשיו" ושכחנו מה זה לחכות, מה זה לאט, מה זה לשבת על הים ולהירגע, בלי לצלם, בלי פואנטה, פשוט להיות.

3. אנחנו עבדים לרשתות חברתיות - שרוצות לדעת איפה אנחנו כל הזמן. ומה אנחנו עושים. ומכניסות אותנו לזירת משחקים שאי אפשר לצאת ממנה - "למי יש את החיים הכי יפים?" או "מי הכי מאושר?" או "למי יש הכי הרבה חברים?" או "מי מבלה במקומות הכי שווים?", ויש עוד כמה סוגי משחקים, אבל הבנתם את הקונספט.

4. אנחנו עבדים לטרנדים - בין אם אלה טרנדים אופנתיים שגורמים לכך שבסופו של דבר כולנו נראה אותו דבר, או טרנדים חברתיים שיגרמו לכך שכולנו נצא בשישי לאותם מקומות, נטוס לאותם יעדים, נבלה את השבתות שלנו בטיולים או בצפייה באותם סרטים, או אפילו נאכל את אותו אוכל.

5. אנחנו עבדים לפרסומות ולמותגים - שגורמים לזה שנרגיש שאין לנו מספיק אף פעם. מכניסים אותנו למרדף בלתי פוסק אחרי דברים שאנחנו לא באמת צריכים ומנסים לגרום לנו להאמין שברגע שיהיו לנו אותם נגיע לאושר, לחיים המושלמים, ונהיה שמחים.

6. אנחנו עבדים לכסף ומעמד - זאת אולי העבדות שהכי דומה לעבדות שהייתה במצרים. נכון, אף אחד כאן לא הולך ובונה פרמידות, אבל עדיין כולנו עובדים הרבה מאוד, וקשה מאוד. אנחנו נשחקים בשגרה, אנחנו כבר חסרי חשק, אדישים ולמה כל זה? בשביל הכסף, המרדף אחרי המעמד. "המירוץ למיליון".

ואם אלה היו דברים גדולים שכביכול אין לנו שליטה עליהם- אנחנו עבדים גם של עצמנו:

1. אנחנו עבדים לקנאה - אנחנו משווים את עצמנו לאנשים אחרים בלי הפסקה. תמיד שואפים לדברים שאין לנו, תמיד חושבים שהדשא של השכן ירוק יותר. אנחנו לא טורחים להסתכל על מה שיש לנו ולהגיד "תודה".

2. אנחנו עבדים לביקורתיות - יש לנו מה להגיד על כל דבר ועל כל אחד. אנחנו שבויים בתוך אנרגיות שליליות כשאנחנו עושים את זה. ויותר מזה- אנחנו עושים את זה גם לעצמנו.

3. אנחנו עבדים למה ש(אנחנו חושבים ש)מצפים מאיתנו להיות - ואם נפשט, אנחנו עבדים לציפיות. יש ציפיות שמגיעות מהסביבה ומהנורמה (כמו אידיאל היופי, כמו מנהגים והתנהגויות מסוימות) ויש כאלה שמגיעות מאיתנו.

4. אנחנו עבדים ל"הכי" - כולנו רוצים להיות "הכי". הכי יפים, הכי מוצלחים, הכי עשירים, הכי חכמים. ובהתאם - חושבים שמגיע לנו הכי. תגידו לי בבקשה, חברים חכמים שלי, עם כל הממוצע שיש בעולם, כל הבינוניות, איך כולנו אמורים להיות הכי ולקבל הכי? ואם כולם הכי- זה לא אומר שאף אחד לא באמת הכי?

5. אנחנו עבדים לפחדים ולאובססיות שלנו - כשאנחנו נותנים לפחד להשתלט עלינו. כשאנחנו לא לוקחים סיכון. כשאנחנו מסתגרים באזור הנוחות שלנו. כשאנחנו לא לוקחים אחריות על החיים שלנו ונשארים במקום לא טוב מתוך הפחד לשנות.

6. אנחנו עבדים ל"חצים" שלנו - בבודהיזם מאמינים כשכל אירוע שלילי שקורה הוא כמו חץ שנורה עלינו. אין לנו שליטה בחיצים מהסוג הזה. אבל הם מאמינים גם שעל כל אירוע כזה אנחנו יורים גם חץ אחד בעצמנו. "למה זה קרה דווקא לי?" "מה אני עשיתי שזה קרה לי?" "למה זה מגיע לי". בחיצים האלה יש לנו שליטה. אם נחליט שמה שהיה היה, נסתפק בחץ הראשון ולא ננתח את האירוע, נוכל למנוע את כל הכאב שכרוך בחץ נוסף.

אז מה אני אומרת?

אנחנו לא חייבים להיות עבדים.

פסח זה החג שבו יוצאים מעבדות לחירות.

זה מורכב. זה קשה. יש סוגי מעבידים שאין לנו שליטה עליהם (הממשלה, החברה, החברות, הנורמה)

אבל יש מעביד אחד שאנחנו שולטים בו לחלוטין - אנחנו.

אנחנו יכולים לשחרר את עצמנו מעבדות לחירות. נכון, לא נתגבר על המעבידים הקשוחים. אבל נתגבר על איך שהם משפיעים עלינו. ניקח אחריות על החיים שלנו:

נשמח בחלקנו, נסתכל על עצמנו ועל העולם בחמלה ובעיניים אוהבות, נעשה רק מה שאנחנו אוהבים בלי להתייחס למה שהסביבה אומרת (ותמיד נזכור שאף אחד לא מושלם), נרצה להיות הכי טובים ביחס למי שהיינו אתמול, ניקח סיכונים, נפסיק לנתח.

חבר טוב אמר לי שאם נחיה בהווה, נתמקד במה שקורה עכשיו - נהיה מאושרים. אז יאללה - בואו נפסיק לחיות בעבר ולדאוג מהעתיד, יש חיים מדהימים עכשיו, בואו ננצל כל שנייה שאנחנו פה.

שיהיה לכולכם חג אביב שמח, והלוואי שתצליחו אפילו קצת לשחרר את העבד שבכם