ולא לפחד מהפחד

מי שמכיר אותי טוב יודע שהזמר הישראלי האהוב עליי הוא שלמה ארצי. השירים שלו תמיד מצליחים לקחת אותי ולזרוק אותי אחורה, נוסטלגיה שעושה לך טוב בלב, פשטות שהיא בסוף הכי מרגשת. יש שירימו גבה, ואולי אפילו יגידו שהשירים שלו הם בליל לא ברור של מילים. אני חושבת שיש לו כמה שורות חזקות מאוד - כמו "הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם" וכמו "לא לפחד מהפחד". אני אתמקד בשני ברשותכם.

הפוסט הזה לא יהיה ארוך. כי הרעיון הוא פשוט. ואני מאוד רוצה שהמילים האלה יגיעו לפחות לאדם אחד שזקוק להן עכשיו.

לאחרונה חזרתי מהטיול הגדול שלי. אני האחרונה שחשבה שזה יקרה לה אבל חטפתי את "הכאפה של אחרי". שבמילים אחרות זה אומר שהיה לי מאוד קשה להתאושש מהטיול. זה נשמע מוזר, בהתחשב בזה שהייתי חודשיים בארה"ב ולא חצי שנה במזרח, אבל מסתבר שזה לא עניין של איפה וכמה זמן, זה עניין של שלב בחיים.

אני יודעת על עצמי כבר שאני בן אדם של מסגרות, אבל עד שחזרתי לא הבנתי עד כמה. ימים שלמים של לשבת בבית הבהירו לי שאני חייבת עשייה. ושכשאין לי עשייה, כשאין לי מסגרת בחיים, אני שוקעת ואין לי כוח לעשות דברים שפעם עשו לי טוב (כמו ספורט).

הטעות שלי הייתה שחשבתי ש"לי זה לא יקרה". "מה פתאום, אני מסודרת, אני יודעת מה אני רוצה, יש לי תכניות, אני לא אשב בבית ואחכה שהחיים שלי יתחילו". אז זהו, שליקום יש תכניות אחרות.

השתחררתי מהצבא עם התכנון הבא - פסיכומטרי (תוך כדי הקבע וקצת אחרי השחרור) ואז ישר ארה"ב (שבוע אחרי הבחינה) ואז להתחיל לעבוד לשנה וקצת, ואז תואר. כביכול אין זמנים מתים בתכנון הזה. רק שהגשת קורות חיים, ההמתנה שיקראו לך לראיון, הביצוע של הראיון והשלבים הבאים זה לא עניין של שבוע. ולא שבועיים ולא חודשיים. ובתקופה הזאת איבדתי את זה.

בסוף ויתרתי על הרצון שלי, על התכנית, והחלטתי להתחיל ללמוד.

ומה הקשר לכותרת של הפוסט? זה הקשר:

כל התקופה מאז החזרה שלי מהטיול ועד לפני שבוע התאפיינה בפחד. יש שיגידו חרדה. להיות חייל משוחרר ולחפש את הכיוון שלך בחיים, גם אם אתה יודע אותו בקווים כלליים, זה לא פשוט בכלל. בדרך יש המון לחצים, והמון מחשבות ש"מאכילות" את "מפלצת הפחד" שלנו:

1. דאגות מהלא נודע - מה בכלל הכיוון שלי בחיים? עכשיו כשהבחירה בידי, מה אני רוצה לעשות איתה? מה ללמוד? אולי לעבוד? ובמה? האם אני אמצא אנשים שאני אוהבת במסגרת החדשה שלי?

2. דאגות כלכליות - אחרי חודשים של אבטלה והוצאות גדולות על הטיול.

3. דאגות בנוגע ליכולות שלנו - האם אני מספיק מוכשרת בשביל להתקבל לעבוד בחברה שאני רוצה? האם אני אצליח להגיע לציון שאני צריכה בפסיכומטרי? האם אני אתקבל לתואר שאני רוצה ללמוד?

4. דאגות לוגיסטיות - איפה אני אגור? עם מי אני אגור? איך אני אשכיר דירה בתל אביב בתור סטודנטית?

והפחדים האלה הם נורמליים.

זאת כל התגלית.

אני ישבתי בבית חודשים במחשבה של "אני היחידה שזה קורה לה", עד שפתאום שמעתי עוד ועוד אנשים שמרגישים ככה. ואז הבנתי - כולנו מפחדים מהפחד. כולנו מפחדים מלהיות בחרדה, זה נראה לנו חריג להיות מדוכאים או מפוחדים או מבולבלים.

אבל הגישה שעזרה לי במקרה הזה היא הגישה של המיינדפולנס שדוגלת בלקבל את כל הרגשות האלה בלי שיפוטיות.

הגישה הזאת אומרת שבמקום לגרש את החרדה והפחד ולהגיד "אני לא רוצה לחוות אתכם, תלכו מפה" אנחנו צריכים להסתכל עליהם ולהגיד "אוקיי, אני מזהה שאני מרגיש פחד. אני מפחד בגלל ש.." ואז לנסות ולהתמודד עם זה.

אבל השלב הראשון והבסיסי והלא מובן מאליו בעיניי (שקודם להתמודדות) הוא בכלל להשלים עם זה שזה קורה. לא להרגיש קורבן לרגשות האלה. ולהבין שכל הרגשות הם חלק מהחיים שלנו, גם הנעימים כמו אהבה ושמחה וגם הפחות נעימים כמו עצב ופחד. ויש תקופות שמתאפיינות ברגשות כאלה, וזה בסדר. זה לגיטימי. וזה קורה לכולם.

זה מה שהיה לי חשוב כל כך להגיד.

זה מספיק שיש פחד. לא צריך להוסיף לעצמנו גם את הפחד ממנו.