הלוחם הכי חזק שלנו

בסופו של יום, הבנאדם היחיד שאחראי על האושר שלנו הוא אנחנו.

האדם היחיד שרוצה שיהיה לנו טוב, שדואג לנו על אמת, הוא אנחנו.

זה הפאנצ' ליין אז אתם יכולים להתקפל עכשיו.

הרבה זמן לא הייתי כאן, לא כתבתי את מה שעל הלב שלי. הרגשתי שאני כותבת פוסטים עצובים מידי, כבדים מידי ותכלס רציתי להשאיר את הבלוג קליל, הקונוטציה הבסיסית של צמד המילים "בלוג אופנה". אבל אני משערת שכמו שאני לא הטייפ הרגיל של בלוגרית אופנה צפון תל אביבית שמסתובבת עם תיקים של שאנל, גם הבלוג שלי הוא לא הטייפ הרגיל של בלוג אופנה. ולנושא הזה, שמשום מה נפל לי האסימון לגביו רק בשנה ה-21 לחיי (והאמת שזה קרה בזכות חברה שלי), לא יכולתי להישאר אדישה. והוא נתן לי את ההשראה לחזור ולכתוב פה.

אז כן.

זה פאנצ' קצת עצוב, אבל הגיוני אם חושבים על זה. כי בסופו של דבר אנחנו תקועים עם עצמנו. כשהיום נגמר, אנחנו הולכים לישון לבד, עם המחשבות שלנו, עם החלומות שלנו, עם הרגשות שלנו. אנשים באים והולכים מהחיים שלנו, אבל אנחנו נשארים לעד.

מי שאחראי עלינו הוא אנחנו בלבד. בגיל מסוים קולטים את זה. כי עד גיל מסוים ההורים עושים את זה בשבילנו. כמו שכתבתי בהתחלה, ההבנה הזאת תקפה אותי עכשיו. ולמה רק עכשיו? כי יש לי משפחה חזקה, משפחה שנתנה לי להרגיש כל החיים שהיא פה איתי. ששמה אותי בצמר גפן ולא נתנה לרוע של העולם לחדור אותו. ואז התגייסתי ונחשפתי לעולם האמיתי, והם כבר לא יכלו להתערב (יותר מידי). בהתחלה לא הבנתי מה קורה- חשבתי שכולם טובים, נתתי אמון בכל אדם בלי לחשוב פעמיים. ואז נפגעתי, כי לא כולם משפחה, והכוונות לא תמיד טהורות כמו שחונכתי לחשוב. אבל המון טעויות ופגיעות הובילו אותי למסקנה הבלתי נמנעת- לא כולם טובים. יש קנאה, יש רוע. לא לכולם אכפת. לא לכולם אכפת מספיק בשביל להלחם בשבילך. ומסתבר שגם אי אפשר לשנות אנשים, ובטח שלא את העולם. אז כן, הגענו בסוף לזה שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמי. המשפחה לא תמיד איתי, והיחידה שתמיד תהיה בצד שלי, בלי שום אינטרס- היא אני.

אז אם העולם הוא מלחמה אחת גדולה, מלחמת הישרדות, אני רוצה בצד שלי את הלוחם הכי חזק. אני רוצה את כלי הנשק הכי מתוחכמים, אני רוצה את הסיכוי הכי טוב לנצח.

ואם אני הלוחמת של עצמי, אני צריכה לאמן אותה טוב. היא צריכה לדעת מי האויב, ומי בני הברית. היא צריכה לדעת איך הכי טוב לתקוף ועל איזה קרבות כדאי לוותר. היא צריכה לדעת להגן על עצמה, איפה להסתתר ומאיזה מקומות כדאי להתרחק. ובעיקר- אני צריכה לדעת לסמוך עליה בעיניים עצומות, להאמין בה בכל ליבי שהיא הכי חזקה שיש, כי אם אני לא אאמין בה- במי אני אאמין?

וברגעים של הפסקת אש- אני רוצה שהלוחמת שלי תהיה בנאדם שאפשר לחיות איתו. שיהיה לי נוח איתה, שיהיה לנו כיף ביחד. אני רוצה לאהוב אותה באמת, מכל הלב. שהיא תצחיק אותי ותדע לתמוך ולנחם אותי. אני רוצה שהיא תהיה סבלנית וחדה, שיהיה קשה לעצבן או לפגוע בה. שתהיה חזקה, מאוד חזקה, הכי חזקה. היא הבנאדם שלי. ואני רוצה שהיא תהיה מושלמת בשבילי.

התקווה, העניין המשמח, האור של הפוסט הזה הוא שנפל לי האסימון. אולי קצת מאוחר (מסיבות שאני שמחה בהן- ולא מתחרטת לרגע על המשפחה המדהימה שיש לי) אבל עכשיו אני יודעת מה אני רוצה לעשות. כאילו התפוגגו העננים ועכשיו הכל כל כך ברור- ויש מן שביל שאני לא מבינה איך לא שמתי לב אליו עד עכשיו.

במקום לחפש את האביר שלי, שיציל את הנסיכה מהמגדל הגבוה, או לתת אמון בכל אדם שהולך ברחוב ולהפוך אותו לבן ברית - אני אעבוד על לאמן את הלוחמת שלי- זאת שתמיד תהיה שם, זאת שיש לי השפעה עליה, זאת שאני יכולה לסמוך עליה. היחידה שלא תאכזב אותי.

ואחרי שהיא תהיה הכי חזקה שהיא יכולה להיות, הכי לא תלויה בחסדיהם של אבירים או בני ברית, רק אז היא תוכל למצוא קשרים אמיתיים ובריאים ולהעיף מהחיים שלה את כל מי שלא. רק אז היא תיתן אמון רק באנשים שיוכיחו שהם שווים את זה, שהם ראויים לאמון הזה. ואז היא גם תהיה מספיק שלמה עם עצמה כדי להיות גם לבד, ולהינות מהלבד הזה.

ובסוף כל התהליך הזה, אחרי האימונים הקשים, אחרי שהיא תמצא את בני הברית האמיתיים שלה, הלוחמת שלי תהיה מוכנה למלחמה הקשה מכל - החיים האמיתיים.