רומיאו ויוליה

השבוע היה היום הזה בשנה. היום שבו, באופן בלתי נמנע, כולנו עוצרים וחושבים איפה היינו בתאריך הזה בשנים קודמות. ויותר חשוב- עם מי

היום שבו כל החנויות והמסעדות נצבעות באדום ולבן, הכל הופך לקיטשי, והרדיו מנגן את השירים הכי יפים ובגדול- פתאום לא ברור למה לא כל יום בשנה נראה ככה

ניחשתם נכון- אני לגמרי מדברת על ה-VALENTINES DAY

היום הזה הבהיר לי השנה יותר מתמיד- אנחנו פשוט מאוהבים. מאוהבים בלהיות מאוהבים. הרי כל מי שחווה אהבה גדולה בחיים יודע שזאת ההרגשה הכי נעימה בעולם- תחושת ההתאהבות והפרפרים בבטן כל פעם כשהוא מתקשר בהתחלה, ואז השגרה המשותפת הזאת- לשמוע שיר קיטשי ולחשוב עליו, לראות סרט רומנטי ולדמיין אתכם, לעשות הכל ביחד, לישון ביחד, לחשוב על העתיד המשותף שלכם. לדעת שבשביל מישהו אחד אתה הבנאדם הכי חשוב. אתה במקום הראשון. תחושת הביטחון, לדעת ששום דבר לא משנה כל עוד הוא שם. להרגיש שביחד תוכלו לעשות הכל. וכן, אין ספק שזה ממכר, כמו הסם הכי טוב בעולם

אז כולנו מסכימים שזוגיות זה כיף, אבל מה לגבי רווקות? מה עושים בתקופות האלה?

עולם הרווקות הוא עולם מסובך. אני מודה. הוא מלא בטלטלות, הוא מבלבל, הוא יכול להעיף אותך למעלה או לרסק אותך לרצפה. ואיכשהו מרגיש לי שבתוך הרווקות אנחנו אף פעם לא מרוצים, ותמיד מחפשים ריגושים או מערכת יחסים. כאילו זה מין מצב לא יציב ולא טבעי- פשוט להיות לבד, בלי אף אחד במחשבות שלנו

אתם יודעים מה העמדה שלי על אינדבידואליזם, אז הפעם אני אתמקד במציאת אהבה. כי איך שלא נהפוך את זה, בתוך כל הבלאגן אנחנו אמורים למצוא בסוף את האחד שאיתו נהיה באש ובמים, האחד או האחת שאיתם נחלוק את כל החיים שלנו. הסיבה האמיתית לחיים והדבר הכי יפה שיש להם להציע לנו- האהבה האמיתית. כמו של רומיאו ויוליה, אהבה שמוכנים למות בשבילה

ואם נצא רגע מכל הקיטש, זה ביג פאקינג דיל. לא משנה איך הופכים את זה

אז איך אנחנו מתנהלים בתוך כל המלחמה הזאת? 

יש את אלה שמוותרים מראש

יש את אלה שטוענים שהם לא רוצים שום דבר ״רציני״. זה כמעט תמיד מנגנון הגנה

יש את אלה שמחפשים ברעש

יש את אלה שמחפשים בשקט

ויש את אלה שמחכים שזה יגיע אליהם

ויש עוד המון

כמעט כל הסוגים האלה נמצאים במרדף ומרגישים צורך תמידי להרשים ולהוכיח את עצמם. הם תמיד ינסו להיראות הכי טוב, להתנהג בצורה שהם תופסים כ״הכי מושכת״ ובגדול בגדול- פשוט לא יתנהגו כמו עצמם (כי עצמנו זה אף פעם לא טוב מספיק, נכון?)

ומכאן יגזר שרוב הדברים שאנחנו עושים נעשים בשביל להרשים את בני או בנות הזוג הפוטנציאליים שלנו. 

כל האיפור, הבגדים, הרדיפה אחרי הגוף המושלם, האובססיה לצלם כל דבר ולהוכיח שאנחנו הכי עסוקים וכייפים ומגניבים ובגדול- כל דבר שלא בא לכם לעשות ואתם עושים בכל זאת. אנחנו תמיד אומרים שאנחנו עושים את זה בשביל עצמנו, ואני שואלת- באמת? לגמרי לגמרי בשבילנו? יותר חשוב לנו להיות יפים מלעשות חיים בשבילנו? לא יכול להיות. 

כמובן שזאת הגזמה, אבל תחשבו כמה מזה נכון. הרי בחברה של אנשים שלא פוטנציאליים להיות בני או בנות זוג שלנו אנחנו לא נתנהג אותו דבר. לצורך הדוגמא- לא תהיה לנו בעיה להסתובב מול המשפחה או החברים הטובים בלי איפור, על פיג׳מה או טרנינג ולעשות דברים מביכים. אבל בדייט או יציאה לעולם לא נעשה את זה- כי יש לנו את הצורך בפאסון, להיראות טוב בעיניי העולם. להרשים.

אז בואו נהיה כנים שנייה- האם זה שווה את המאמץ? האם ה"אחד" לא אמור לקבל ולאהוב אותנו כמו שאנחנו קמים בבוקר? עם שיער הפוך, בלי איפור, בפיג'מה ורודה מביכה? האם אני רוצה שה"אחד" שלי ישפוט אותי לפי הדברים השטחיים האלה? 

כמובן שלא. אבל רושם ראשוני. 

נכון, אבל אולי זה לא באמת משנה? אולי רק אנחנו שמים לב לדברים האלה? 

ואני לא יכולה שלא לתהות- מה קורה אם אנחנו עושים את זה יותר מידי זמן? יכול להיות שבאיזשהו שלב העמדת הפנים הזאת הופכת להיות מי שאנחנו באמת? ומה יקרה ברגע שזה יפסיק להיות רלוונטי- כשנהיה נשואים נגיד? יכול להיות שנקום יום אחד ולא נזהה את עצמנו? ולא נדע מי אנחנו מאחורי הדמות שלמדנו לגלם?

אני לא באמת חושבת שזה יקרה, אני רק חושבת שזה עלול לקרות. אם נמשיך עם האיפור והמסכות, עם התמונות לסטורי וכל מה שנועד לשדר "שלמות". אנחנו צריכים לזכור מה זה להיפתח לבנאדם באמת, כי באהבה- לא התאהבות, אשכרה אהבה, אין מקום למסכות. אהבה זה הכל. זה החלקים הטובים והרעים. אז כן- מסכות יכולות למשוך את האחד, אבל כדי להשאיר אותו אנחנו נצטרך להיות האנשים המיוחדים והלא מושלמים שאנחנו. אנחנו נצטרך לזכור מי אנחנו כשהמסכה יורדת, ואם נהיה אנשים מספיק טובים ורגישים, נזכה באושר ועושר עד עצם היום הזה

♥