מה שחשוב באמת

אז בחודש האחרון קרו לי כמה מקרים שגרמו לי לחטוף כאפה. כמה מקרים שכשהם קורים אתה נכנס לפרופורציות ולא מבין איך לא ראית את זה עד עכשיו.

הראשון הוא מוות של ידיד. רן, אחד האנשים הכי שמחים ומקסימים שהכרתי. היינו במשך שנה ביחד בשכבה הבוגרת בצופים. הוא היה מדריך ד' בנים ואני הייתי המרכזת שלו. בשנה הזאת למדתי ממנו המון על הדרכה- אתם בטח חושבים שזה מוזר, איך בחורה שהתעסקה בהדרכה שנתיים לומדת כל כך הרבה ממדריך צעיר? אז רן היה מדריך מבריק, אחד הטובים שיצא לי להכיר. בזמן שכל מדריך בטוח שהוא יקבל הערכה וכבוד מהחניכים שלו באמצעות דיסטאנס או שיחות נזיפה רן היה מדבר עם החניכים שלו בגובה העיניים, הוא היה חבר שלהם, וכך הוא קיבל מהם יותר הערכה וכבוד מכל מדריך אחר.

אז רן נפטר לפני כמעט חודש ואני עדיין לא מעכלת את זה, אבל לראות את כל החברים שלו, שכבה של אנשים שקטנה ממני בשנתיים, בוכה על הקבר זה אירוע לא פשוט. זאת גם הפעם הראשונה שאני חווה מוות של אדם שהיה קרוב אליי.

האירוע השני הוא תאונת דרכים שאירעה שבוע אחרי המוות של רן. נסעתי עם הצוות לבסיס בצפון ובדרך לשם בירידה ממחלף נכנסה בנו משאית מאחורה. זאת הייתה תאונה קלה- לא היו נפגעים ונגרם נזק קטן לרכבים. אבל זה היה הדבר הכי מפחיד שקרה לי בחיים- כל מה שעבר לי בראש זה "אנחנו הולכים למות".

האירוע השלישי שלא משתווה בשום צורה לשני האחרים הוא שנפל לי הטלפון לתוך דלי מים. לכאורה נשמע כמו שטות אבל השטות הזאת גרמה לי להבין כמה אנחנו זקוקים לסמארטפונים שלנו. היא גרמה לי להסתכל על זה רגע מהצד, ולהתאהב ביכולת הזאת- ביכולת לראות את העולם בזום אאוט וביכולת להקשיב לשקט. אתם לא מבינים איזה כיף זה לצאת לכולם מהראדר. להיות חופשיה מהמחשבות המעיקות של עם מי לצאת ועם מי לדבר והריבים המפגרים בוואטסאפ, לא להסתכל על הסטורי ולחשוב שהחיים של אנשים אחרים יותר טובים מהחיים שלי. להסתכל על אנשים בעיניים, לדבר עם אנשים שאני לא מכירה ברכבת- לחיות את החיים האמיתיים של "כאן ועכשיו" ולא את החיים הוירטואלים.

אז החודש הזה גרם לי להבין כמה דברים וברשותכם אני אמספר אותם:

1. המוות של רן גרם לי להבין שאני רוצה להיות בן אדם טוב יותר. כל הסיפורים ששמעתי עליו וההבנה שהוא היה סוג של מלאך גרמו לי לרצות להידמות לו, גם בשביל להנציח אותו וגם בגלל שזה עורר בי השראה.

2. הבנתי גם שאמנם בחיים יש דברים שטחיים שמגדירים אותנו, אבל במוות זה סיפור אחר לגמרי. במוות הדבר היחיד שמגדיר אותך הוא כמה שהשפעת על אנשים, כמה שנגעת בהם. ומכאן אני רוצה להעמיק את הקשרים שלי, אני רוצה שהחברים והמשפחה שלי ידעו תמיד כמה אני אוהבת אותם ושאני אעשה הכל בשבילם.

3. למדתי שגם בן אדם שמוקף בהמון אנשים יכול להרגיש בודד, ולמדתי שוב כמה רשתות חברתיות הן מצג שווא. ומכאן אני רוצה לדעת להסתכל על הכל בעירבון מוגבל, לדעת שלכולם קשה לפעמים וכולם בודדים ושאינסטגרם הוא הצגה- וברגע שהמסיכות נופלות הכל נראה אחרת לגמרי.

4. התאונה גרמה לי להבין שכל רגע יכול להיות הרגע האחרון שלנו, ושצריך הרבה אומץ אבל אנחנו חייבים לחיות את החיים שלנו עכשיו ולא לחכות. אנחנו צריכים לבלות זמן עם האנשים שאנחנו אוהבים. אנחנו צריכים לעשות עוד מהדברים שעושים אותנו מאושרים. אנחנו צריכים להפסיק לחכות שנשתחרר או שיגמר החורף, אלא פשוט להינות מכל רגע. והכי חשוב- להגיד לאחד או לאחת שלנו מה אנחנו מרגישים אליו או אליה, כי כל רגע עם אהבת חיינו הוא מיוחד ומדהים ולמה לחכות בעצם?

5. ודבר אחרון- לפעמים צריך לדעת לשים את הטלפון והרשתות החברתיות בצד ולתת לחיים האמיתיים לקרות, ולא צריך לחכות שהוא יפול לדלי. אפשר פשוט לשים אותו בתיק או להשאיר אותו בבית ולהינות מהשקט.

בשורה התחתונה, תהיו טובים, חיו את הרגע, שימו טלפונים בצד.